הטור של אורטל קפטן: מ"אל תשלח ידך אל הנער" ל"עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה"
התשובה היתה מפתיעה למדי. "סע למועדון בו נמצאים החברים. תחייג לאבא משם, תן לו לשמוע את רעש הרקע עם החברים, ותצא מהר מהמקום"
התשובה היתה מפתיעה למדי. "סע למועדון בו נמצאים החברים. תחייג לאבא משם, תן לו לשמוע את רעש הרקע עם החברים, ותצא מהר מהמקום"
קרה, ועוד איך קרה. יאיר וטוהר שיחקו בבית עם הבימבה, והבורג של הגלגל נתפס בוילון, ופשוט קרע ממנו חלק נכבד. כל זה קרה יממה אחת בלבד אחר הביקור הממלכתי הבלתי רצוי שלה
השולחן היפה, שערוך בטוב טעם, לא יישאר ביופיו, עוד הרבה לפני הקידוש! לילדים יהיו טענות על האוכל! בוודאות! לא בטוח שבעלי יקנה לי מתנה לחג! חמותי בוודאי תנסה לחנך אותי!
השעה 9 בבוקר. ניר ואני עושים את דרכנו לירושלים, ואני מרגישה שככל שאני מתקרבת לירושלים – אויר ההרים אינו צלול כל כך כיין, והייתי מעדיפה שיהיה מהול ב"רסקיו", כדי להרגיע אותי
מתי בפעם האחרונה זכרת לומר "תודה לך ה' שזכיתי לקום בבוקר ולהעיר את ילדי לעוד יום של לימוד תורה ועבודת השם"? "תודה ה' שזיכית אותי בילדים. יש לי למי להכין סנדוויצ'ים בבוקר"?
מדוע לא פתח ניר, בעלי, חשבון פייסבוק עסקי שיקדם את העסק? והאם אנחנו יודעים לעשות את ההפרדה בין ברכה לבין קללה?
הנטייה שלנו כבשר ודם היא לדקדק יותר בכל דבר שהוא מחוץ לד' אמותנו, הן בהתנהגות, הן בעבודת המידות והן בעשיית חסד עם אנשים חיצוניים, ועוד. בבית אנו לא תמיד מקפידים על יחס הולם ומכבד
הטור של אורטל קפטן: "לא תארתי לעצמי שבכותרת קטנה ופשוטה טמונה סכנה כל כך גדולה"
מדוע פוטר בעלה של אסתי מעבודתו הטובה? וכיצד יכולה עצה קטנה לבנות, או חלילה להרוס, בית שלם?
אנחנו מתפללים לקב"ה שיתן לנו משהו, אבל לא באמת מאמינים שנקבל אותו. אנחנו פונים להשתדלויות חיצוניות, ודווקא כך, מסירים מאיתנו את השגחת ה'
*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה